המניפסט

מי אנחנו תחרות מציירים דגל     תחרות כותבים המנון הידעתם? מאמרים קישורים אירועים English

 

 

אל"ף-בי"ת שיטת כתב המייצגת צלילים וכוללת מספר סימנים נמוך יחסית. כל שיטות הכתב האל"ף-בי"תי כיום מקורם בכתב הפניקי, או 'העברי הקדום', שנוצר בארץ כנען. 

 

ביצות אלמנט חשוב במיתולוגיה הציונית. "החלוצים ייבשו את הביצות", ללמדך שקודם לכן הייתה הארץ מוזנחת ובלתי כשירה למגורי אדם. למעשה, לאדמה בוצית יש יתרונות רבים, במיוחד לגידולים חקלאיים, ולכן ריכוזי יישוב פלסטינים יתרכזו בין השאר דווקא סמוך אליהן.

 

גלות כינוי מסורתי למצבן של הקהילות היהודיות לאחר ש"גורשו", כביכול, מהארץ. מונח מדויק יותר הוא "תפוצה", כי לא לאחר חורבן בית המקדש הראשון ולא לאחר חורבן בית המקדש השני התקיים גירוש המוני של אוכלוסין. מאידך, במשך תקופות ארוכות לפני חורבן הבית השני אנו נתקלים בגיור בקנה מידה נרחב למדיי ובנדידה מרצון של יהודים מארץ לארץ.

 

דגל דגל ישראל דהיום שימש לפני כן, ומשמש גם כיום, כדגלה של התנועה הציונית. הכריז עליו דוד וולפסון, הנשיא השני של ההסתדרות הציונית, והסביר שצורתו באה בהשראת אחד מכלי הפולחן החשובים בדת היהודית – הטלית.

 

הסתדרות עובדים נוסדה ב1921- על ידי שתי  "מפלגות הפועלים" הציוניות, אחדות העבודה והפועל הצעיר. אחד ממטרותיה החשובות הייתה נישול העובדים הערבים מכל הענפים ("ע"ע עבודה עברית"). בפעילותה מנעה ההסתדרות הקמת איגודים מקצועיים שיכללו יהודים וערבים (כפי שנעשה בחיפה ב1924-), ובפרסומיה קראה להחרים תוצרת ערבית ("קנו דג עברי"). עד 1959 לא יכלו עובדים שאינם יהודים להיות חברים בה, וגם אחר כך היו מועצות הפועלים ביישובים הערבים ממונות, ולא נבחרות.

 

וינגייט, אורד צ'רלס (1901-1944) קצין בריטי ופונדמנטליסט נוצרי-משיחי פרו-ציוני שהקים את "פלוגות הלילה" – קבוצות של יהודים ובריטים שביצעו מתקפות נקם ופוגרומים ביישובים ערבים במהלך המרד הערבי בשנים 1936-1939. במסורת הציונית זכה לכינוי "הידיד".

 

חלוקה תוכנית שאישרה עצרת האו"ם ב29- בנובמבר 1947 לחלוקת פלסטין המנדטורית לשתי מדינות, ערבית ויהודית, כאשר ירושלים ופאתיה אמורות היו לשמש איזור בניהול בינלאומי. המדינה היהודית אמורה הייתה לכלול כ55- אחוז מכלל השטח, אף שהיהודים היוו כ33- אחוז בלבד מכלל האוכלוסייה, ושיעור הערבים בשטחה המיועד היה כ40-50- אחוז. רעיון החלוקה כפתרון פוליטי לסכסוך היהודי-פלסטיני הצובר תאוצה הועלה לראשונה בדו"ח ועדת פיל ב 1937 (המסמך הבריטי הרשמי הראשון שהכיר בקיומה של אומה ערבית בפלסטין: זאת עשרים שנה לאחר הצהרת בלפור הבלתי רשמית אך קובעת המדיניות, שכינתה את הערבים הפלסטינים "קהילות לא יהודיות"). מסקנות הועדה נדחו הן על ידי ההנהגה הציונית והן על ידי ההנהגה הפלסטינית. הראשונה ניאותה לימים לקבל את עקרון החלוקה, אך בתנאיה שלה, בעוד שהאחרונה קראה לחידושו של המרד הערבי. בסיכומו של המרד הציבור הפלסטיני נשאר ללא הנהגה ראויה לשמה שיכלה להגן עליו ב 1948, כאשר ההנהגה הציונית ביצעה את חלוקת הארץ בהתאם לרצונה שלה, תוך קשירת קשר עם מלכה הפרו-בריטי של ירדן, עבדאללה הראשון.

 

טרנספר העברה כוחנית של אוכלוסיה ממקום למקום משיקולים כלכליים או פוליטיים. מראשית הציונות וההתנגדות הפלסטינית לה הועלתה השאלה באשר להיותם של המתיישבים היהודים הציונים מיעוט בארצם ולפתרון הבעיה הזאת. הטרנספר לאוכלוסיה הערבית נרמז עוד בניירותיו של תיאודור הרצל, אולם הוא לא אומץ כמדיניות מחוסר האפשרות לבצעה בפועל. תחת זאת, הסתמכו הציונים על "מאבק דמוגרפי" באמצעות הגירה ציונית לארץ, שאמורה הייתה להפוך את היהודים לרוב. אמנם הישוב היהודי גדל בראשית המאה ה 20 בקצב מסחרר, אולם בשנות ה 30 התחוור כשלונה של "העליה" (ע"ע) ככלי לכיבוש הארץ, מאחר שבתום מספר עשורים של "עליה" הערבים הפלסטינים נותרו רוב מוחץ. ב 1937 הציעה ועדת פיל העברת אוכלוסין (כפויה בכמה מקרים; ההעברה כוונה לערבים וליהודים כאחד, אולם מספר הערבים המיועדים לגירוש היה גדול לאין שיעור ממספר היהודים) כחלק מפתרון החלוקה שהעלתה. מכאן ואילך נעשה הטרנספר עיקרון מקובל בשיח הציוני ונכלל בין האמצעים המדיניים הציוניים. ההזדמנות להגשימו נקרתה במלחמת 1948, שעה שהחברה הפלסטינית הייתה מפורדת, נטולת מנהיגות ולא ערוכה להגיב לתוקפנות הציונות, והיא החלה לקרוס במהירות. באפריל 1948 נוסחה "תכנית ד'", מסמך אסטרטגי של ה"הגנה", אשר הכריזה כי אחת המטרות במלחמה תהיה כיבושם של שטחים מעבר לקוי החלוקה (ע"ע) וטיהורם של הכפרים בקו החזית מיושביהם. גירושם הישיר והעקיף של 700,000-750,000 פלסטינים התבצע בהתאם לרוח תכנית ד'.

 

יישוב ישן כינוי ליהודים שחיו בארץ לפני גלי העלייה הציוניים. היישוב הישן התרכז בארבע "ערי קודש": ירושלים, חברון, צפת וטבריה. בוועידה הכל ערבית שנערכה בדמשק ב1916- השתתף נציג מטעם היהודים בפלסטין, אשר לא ראו את הציונות בעין יפה.  ראשוני המהגרים הציוניים בזו לבני ה"יישוב הישן" וראו בו "גלות בארץ ישראל", אולם בעת הצורך השתמשו בו לצורכיהם. עצם קיומו משמש עד היום כטיעון לכך שהציונים לא באו כמתיישבים קולוניאליים, וההיסטוריוגרפיה הציונית מטמיעה לתוכה אירועים ופרויקטים שונים המשתייכים למעשה ליישוב הישן, כמו היציאה מחומות העיר העתיקה של ירושלים, הקמת המושבה פתח תקווה ועוד.

 

ליבריה מדינה במערב אפריקה, שנסיבות הקמתה הן הקרובות ביותר לציונות. הוקמה כמושבה אמריקנית ב-1816 במטרה להשיב עבדים שחורים משוחררים ל"מולדתם".  בסך הכול היגרו למושבה כ200,000- איש. עד היום קיימת בליבריה מתיחות בין ה"אמריקו-ליברים" ל"ילידים", ומרבית השחורים שהובאו לארצות  הברית כעבדים נלחמים בה עד היום למען שוויון מלא.

 

מנדט הסטטוס הרשמי של השלטון הבריטי בפלסטין, שהוכרז על ידי חבר הלאומים ב1922-. במסמך היסוד (מסמך המנדט) נקבע מעמדו המיוחד של ה"יישוב היהודי", כלומר הציוני, והמחויבות ל הרחיבו ברוח הצהרת בלפור כאחת המטרות העיקריות של המנדט. שיתוף הפעולה הבריטי-ציוני בדיכוי האוכלוסייה המקומית ונישולה נמשך עד סיום המנדט, תוך עליות ומורדות.

 

נכבה בערבית שואה. באופן ספציפי הכוונה לגירוש ההמוני של תושבי הארץ הפלסטינים שהתחולל בשנת 1948 במהלך הקרבות. דובריה של ממשלת ישראל לדורותיה טענו כי הייתה זו בריחה ולא גירוש, אולם עצם הריסתם של הבתים מהווה גירוש בכוח, של אנשים שבאופן טבעי נמלטו  מכפרם זמנית כאשר זה היה לזירת קרב. לאחר המלחמה הממשלה הישראלית הכריזה על נכונות תיאורטית לקלוט חזרה מספר מצומצם של פליטים, אולם מיהרה ליישב מהגרים יהודים בבתים הנטושים, להפקיע את הרכוש שנעזב ולהרוס את הבתים הנותרים. בנוסף, בשנים האחרונות הולכות ומתרבות העדויות לגירושים בכוח ואף למעשי טבח רבים. טענה נוספת שהשימוש בה נפוץ להצדקת גירושם של הפלסטינים הייתה שהמנהיגים והמצביאים הערבים קראו לתושבים לעזוב עד תום הקרבות. מלבד האבסורד הגלוי בטענה הזאת (איזה צבא זר מבקש מן התושבים שלהגנתם יוצא לעזוב, ומוותר כך על כוח התמיכה הלוגיסטי המקומי העיקרי?), היא כוזבת מראשיתה ועד סופה. החוקר ארסקין צ'ילדרס הפריך אותה עוד ב 1961 ולאחרונה בני מוריס הראה שמקרי הפינוי מרצון שאכן היו לא נבעו ממדיניות, אלא מצרכים צבאיים והומניטריים אד-הוק, והם לא היו רבים במיוחד. אמנם קיימים מקורות ערביים שבהם נטען במישרין או בעקיפין כי הערבים הם שקראו לפלסטינים לעזוב (כמו זכרונותיו של המדינאי הסורי ח'אלד אלעט'ם), אין כל ראייה היסטורית (הקלטות ומסמכים) שמוכיחה זאת. נהפוך הוא, ידוע כי המלך הירדני עבדאללה ניסה למנוע מן הפליטים להגיע לארצו והמפקד הפלסטיני פוזי אלקאוקג'י איים לפוצץ את בתי התושבים העוזבים, אם לא יפסיקו לנוס מזירת הקרבות.

 

עבודה עברית אחת מססמאותיה ומטרותיה של הציונות. בפועל התבטא היעד בלחץ על מעסיקים יהודים בארץ לפטר באופן גורף את כל עובדיהם הערבים, ובהתנכלות מכוונת לחקלאים ערבים ואף לרוכלים בשוקי הערים.

 

פק"פ המפלגה הקומוניסטית הפלסטינית. הוקמה ב1919- (תחילה בשם "מפ"ס"). ב1924- התנערה רשמית מהאידיאולוגיה הציונית. מראשית ימיה כללה חברים יהודים וערבים. בכל שנות המנדט הבריטי חתרו חבריה לאחווה יהודית ערבית, התנגדו ליעדי "כיבוש העבודה" ו"גאולת הקרקע" והגנו על רוכלים ערבים להם התנכלו פעילים ציוניים בשם יעדים אלה. ב1943- הכירה בכך שהארץ הפכה לדו לאומית ושעתידה הפליטי צריך להעניק ביטוי לעובדה זו, ובעקבות זאת התפלגו ממנה מרבית חבריה הערבים והקימו את הליגה לשחרור לאומי. עם קבלתה של תוכנית החלוקה  (ע"ע) באו"ם תמכה בה פק"פ, ונציגה, מאיר וילנר, נמנה עם חותמי מגילת העצמאות ב-15 במאי 1948. באוקטובר 1948 התאחדה פק"פ עם הליגה לשחרור לאומי למפלגה יהודית-ערבית אחת – מק"י (מפלגה קומוניסטית ישראלית), לאחר שבליגה לשחרור לאומי גברו הקולות התומכים בחלוקה על אלו שהתנגדו לה.

 

צבר שיח קוצני המותאם לתנאי מדבר. בקרב יהודים ופלסטינים הפך לסמל לכל מה שנולד בארץ וצמח בה. למעשה הובא לכאן מערבות אמריקה התיכונה, לכל המוקדם במאה ה16-, כדי לשמש כגדר חיה.

 

קיבוץ (או קבוצה) שמם של יישובים שונים שהוקמו על ידי מתיישבים ציונים בהם התנהלו חיי שיתוף. התנועה הציונית הציגה את הקיבוץ לסוגיו כמופת לסוציאליזם. למעשה נועד הקיבוץ בראש ובראשונה להפחית את עלויות השכר של פועלי תעשייה יהודים ולהוות אמצעי נוסף להשתלטות על קרקע. עד עצם היום הזה סגורה החברות בקיבוץ והמגורים בו למי שאינו יהודי. במשך השנים צברו קיבוצים שונים נכסים ניכרים והיוו מעביד קפיטליסטי לכל דבר עבור עובדים שכירים מ"עיירות הפיתוח" והכפרים הערבים שבסביבותיהם.

 

רפורמה קרקעית בוצעה על ידי הממשלה הטורקית-עות'מנית ב1859-. במסגרתה נרשמו רוב האדמות החקלאיות בפלסטין על שמם של בעלי הון ונכבדים שמעולם לא חיו בארץ ולעתים אף לא פקדו את "אדמותיהם". בראשית ימי המנדט נוצלה בעלות פורמלית זו לשם "רכישת" קרקעות וגירוש האיכרים שחיו עליהן ועיבדו אותן מזה דורות על ידי מתיישבים ציונים בחסות כוחות המנדט.

 

שם, השתמרות שמם של יישובים רבים בארץ ובסביבותיה נשמר כשהיה (בגרסאות שונות) לפחות ב5,000- השנים האחרונות: יפו, צפורייה, צורעה, ברעם, בית-דגן, בית-שמש, עכו, ערה, בני ברק, כרמל ועוד רבים. תופעת השתמרות השם מחזקת את הטענה לפיה בכל התקופות עד 1948 חיה בארץ אותה אוכלוסייה, ששינתה את שפתה ואת תרבותה על פי זהותו של השליט.

תפוז החשוב בפֵרות ההדר. מקורו של התפוז בסין. במחצית השנייה של המאה ה19- החלו יזמים פלסטינים לגדלו, במיוחד ברצועת החוף הצפונית. המתיישבים הציונים אימצוהו רק בראשית המאה ה20-, אך מיהרו לייחסו לעצמם בלבד. לאחר המרד הערבי (1939-1936)  הפקיעו הבריטים ממגדלי הפרי הפלסטינים את המותג jaffa שהיה בעל מוניטין בשוקי העולם, והעבירוהו למגדלים היהודים. לאחרונה נמכר המותג למגדלי הדרים בדרום אפריקה.

 

כתבו לנו